איך מחברים בין זיכרון אישי לזיכרון לאומי?
מה בין שני הסיפורים?
הזיכרון האישי – האובדן, הרגעים, הפנים – הוא תחום פרטי, כואב ואינטימי. הזיכרון הלאומי, לעומת זאת, הוא מנגנון קולקטיבי שמחזיק בתוכו את ההיסטוריה, הכאב, והאתוס של עם שלם. אך מה קורה כאשר השניים מצטלבים? כאשר הסיפור האישי שלנו נוגע בעצב החשוף של העם כולו?
המסע של תודעה
בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחר אירועים לאומיים כמו 7 באוקטובר, הולכת ומתרחבת ההבנה שהזיכרון האישי אינו נפרד מהזיכרון הקולקטיבי. הוא מאיר עליו אור חדש, נותן לו שם, פנים וסיפור. הרצאות וסדנאות העוסקות בזיכרון, כמו "קמים משבעה", מצליחות לחבר בני נוער ומבוגרים לזיכרון הלאומי דרך סיפור חי ואותנטי שמדבר בגובה העיניים.
משמעות חדשה למסע לפולין
כשהנוער נחשף לסיפור אישי במסגרת ההכנה למסע לפולין, נוצרת הזדהות רגשית עמוקה שמקנה רובד חדש להבנת ההיסטוריה. הזיכרון כבר לא מופשט – הוא חי, מרגש ומניע לפעולה תודעתית וחינוכית עמוקה.