איך מחברים בין זיכרון אישי לזיכרון לאומי?

מה בין שני הסיפורים?

ב7/10 איבדתי את אחייניתי הנפלאה שני לוק הי"ד 

הזיכרון האישי – האובדן, הרגעים, הפנים – הוא תחום פרטי, כואב ואינטימי. הזיכרון הלאומי, לעומת זאת, הוא מנגנון קולקטיבי שמחזיק בתוכו את ההיסטוריה, הכאב, והאתוס של עם שלם. אך מה קורה כאשר השניים מצטלבים? כאשר הסיפור האישי שלנו נוגע בעצב החשוף של העם כולו?

מסע של תודעה

בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחר אירועים לאומיים כמו 7 באוקטובר, הולכת ומתרחבת ההבנה שהזיכרון האישי אינו נפרד מהזיכרון הקולקטיבי. הוא מאיר עליו אור חדש, נותן לו שם, פנים וסיפור. 

הגיתי כתבתי וזכיתי להעביר הרצאות וסדנאות העוסקות בזיכרון, המרכזית שבהם: "קמים משבעה", מצליחה לחבר בני נוער ומבוגרים לזיכרון הלאומי דרך סיפור חי ואותנטי שמדבר בגובה העיניים.

למי מתאימה ההרצאה?

בני נוער לפני מסעם לפולין מקבלים משמעות חדשה 

כשהנוער נחשף לסיפור אישי במסגרת ההכנה למסע לפולין, נוצרת הזדהות רגשית עמוקה שמקנה רובד חדש להבנת ההיסטוריה. הזיכרון כבר לא מופשט – הוא חי, מרגש ומניע לפעולה תודעתית וחינוכית עמוקה.